חוזרת בזמן

*פוסט אורח*

היא שבה בזמן,
כמעט השתקעה בקיבוץ,
כמעט רכשה את כיכר המדינה
ואת רמת אביב ג
אבל היא שבה לכאן, ל2014,
כי איך אפשר בלי גלקסי 5 ופרוזן יוגורט?

היה זה הפיקניק המרהיב ביותר שהשתתפתי בו,

פארק מטופח משקיף על עמק, יער מרשים ופרחים שמעולם לא ראיתי, שמים תכולים, פרפרים ואויר צלול ונקי, תחושה של רעננות שיש לאחר הגשם הראשון.

שולחן עץ מסיבי ואנחנו לידו, אוכלים מאפינס, גבינות ופירות ושותים שמפניה קרה, הילדים מתרוצצים על ידינו רוכבים על אופנים ומצחקקים, ואנחנו מביטים זה בזו ומחייכים,

קסם של רגע.

ביתי הקטנה ניגשת אלי ומתרפקת, התעייפה הקטנטונת ומבקשת לנמנם מעט, אני מרימה אותה על כתפי ומרגישה את פניה הרכות, היא אוחזת בי ומחייכת,

לפתע נושבת רוח חזקה,

אני מאבדת את האחיזה בקרקע, מנסה להתייצב, להתישב על הדשא הרטוב אבל הרוח חזקה ממני ואני עפה, שתינו עפות והתחושה מוזרה,

ערפל מקיף אותנו ורוח סערה של דצמבר, קרה ודוקרת.

אנחנו נוחתות,

היא ישנה על כתפי ואני פוקחת זוג עיניים נדהמות, לא מאמינה.

אני רואה את עצמי בסרט ישן שנראה שנלקח היישר מספרי ההיסטוריה,

הבנים בלבוש חאקי ובכובעי טמבל, הילדים מתרוצצים ערומים למחצה, הבנות בשמלות או מכנסונים משונים, תסרוקות הזויות לטעמי,

אבל אני הייתי המוזרה, עם חצאית הג'ינס שלי מקסטרו, עם הסנדלים מאלדו משכתי הרבה תשומת לב והיא לא נעמה לי, הן הביטו בי כאילו אני המוזרה!!!

ואז הן ראו את ילדתי והוזמנתי לגשת לחדר האוכל,

ביצים קשות, סלט וחלב, הייתי מורעבת וגם המתוקה הצטרפה לחגיגה, נהנית מתשומת הלב.

שוחחתי עם הצעירים שישבו על ידי, לא מעכלת לאן הגעתי , ומתלבטת אם לשאול ושואלת את הנערה המתוקה שלידי:

תזכירי  לי מה התאריך היום? טפשת  הריון, יו נואו

היום? ה2 באוגוסט

והשנה? 1935 היא מחייכת ואני רואה שחור מול העיניים, מסתחררת

מתעוררת במיטת עץ, מצעים מעומלנים ומבט של דאגה בפניה של הנערה היפה,

בריטים, בלפור, מרקסיזם, שואה!!! חולפים בי מושגים מספר ההיסטוריה,
אין לי אויר!!! אני בהריון והשנה היא 1935, האם אני אלד את סבתי? איך זה יתכן?

זה הזמן להשקיע בנדל"ן חולפת מחשבה שניה, כיכר המדינה תהיה שלי בעוד כמה עשורים אם אדע אם מי לדבר,

ענן קלוש של תקווה ויאוש עמוק,

מעולם לא קסם לי לחזור להיסטוריה,

החיים נטולי המזגן, הכביסה ביד, מקרר עם גושי קרח, הגלידה מזעזעת, אין קניונים!!!

אם לנסוע בזמן, אני רוטנת, אני מעדיפה לנסוע לעתיד,

החיים בלי סמארטפון, ללא אינטרנט וללא חברה מוכרת נראים לי חשוכים וקרים,

אני לא רואה את עצמי מגדלת ילדה בקיבוץ בבית ילדים,

סיפוריה של סבתי מהבהבים לי במח, היא אמנם גרה בעיר אבל סיפוריה היו שזורים בעצב, העוני, ההפגזות, הרעב, התמונות הישנות בשחור ולבן עומדות מולי ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לגדל ילדים בתקופה כזו ואני מסתחררת שוב…

לחץ דם נמוך, מציינת האחות

ערכנו בדיקת דם, התוצאות יגיעו ונבין מהי הסיבה לעילפון.

הזיות, אני לוחשת לעצמי

מה אתם מצפים? הריונית מותשת עם שלושה ילדים בחופשה,

את הגדולה היא מכינה לכיתה א, את הבינוני גומלת והקטנה עורכת מחקר תחת הכותרת: "מאה דרכים לגרום לאמא להתקף לב", הניסיונות כללו קפיצות באנג'י, טיפוס על השולחן והליכה אחורנית כשהיא נופלת לזרועותיי ולא על הרצפה, ניסיון קפיצה מהמיטה, טעימת מים מהאסלה, קפיצות ג'ימבורי על הגב שלי ואלו רק טעימות.

עוצמת את עיני..

גיחה קצרה ל1935, כמה רכישות מוצלחות של נדל"ן ואני חוזרת לכאן עשירה מתמיד, בדרך למעושרות

 

 

 

אודות דנה אדוט