דיכאון -יש שמחה בקצה המנהרה

אני גאה לתת במה לאנשים כאלה שמוכנים לשפוך את הלב על הWORD.
להיות זו שמאפשרת למסך הלבן להתמלא במילים כנות, כואבות, משמחות ומרגשות, אפילו שהן לא שלי , הן של מישהו אחר, אבל אני מרגישה חיבור חזק מאוד לטקסט הזה, ושמחה להיות המקום בו מספיק בטוח, ומספיק נכון לשפוך.
פוסט אורח מרגש של חברה קרובה.
תהדקו חגורות ,יוצאים למסע סוחף.

**** פוסט אורח מאת עמית  ****

 

 

בוקר אור, השעה שש ועשרה בבוקר ואני מלאת השראה לכתיבה.

יש לי כביסות לקפל .
לפחות שלוש.
המון כלים בכיור, ובית שניראה כמו אתר שיפוצים…

אבל לא איכפת לי… כי אני מלאת השראה לכתוב. אני שמחה יותר, אני מכילה יותר, אני רגועה יותר, אני יכולה להגיד לעצמי לא נורא, אחרי שאשים את הילדים במסגרות אני אסדר. קצת כלים, קיפול כביסה ושטיפת הרצפה זה כבר לא עניין גדול בכלל.

ואיך זה קרה אתם שואלים? התוודיתי. העלתי על שפתותיי את המילה הזו שהרבה אנשים מעלים אותה כדרך אגב, שהמון אמהות אחרי לידה לא מודעות לכמה הוא עמוק, שהמון אנשים חשים בזה אבל מפחדים להודות בה כאילו יודו שהם דפוקים. אגב, בעיניי זה חלק מזה… הפחד הזה להודות שמשהו לא בסדר איתך… אתם מחכים למילה אה? אני בכוונה לא כותבת כי אני יודעת שחלקכם כבר יודעים מה היא… ואם אתם יודעים מה היא סימן שזה נושא שנוגע גם לכם.

דיכאון.

יש דיכאון קל,בינוני,עמוק,דיכאון קליני,דיכאון אחרי לידה אחרי משבר קשה, יש המון סוגים. חלקם באמת עוברים בעצמם או בעזרת משפחה וחלקם צריכים עזרה מקצועית יותר.

מהו דיכאון? איך אדע אם יש לי או אין לי?

אכתוב לכם בתור אחת שחווה את זה, לא מהצד המקצועי, לא המילים הרשמיות של מה הוא דיכאון.

דיכאון בעיני זה הדבר הזה שלא נותן לך "אוויר לנשימה", זה שמקשה עלייך לישון בלילה, זה שלוחץ עלייך במוח מכל זווית אפשרית ומשאיר אותך כאילו היית בתוך קופסת נעליים בלי יכולת לזוז.

כל רעש הופך להיות בלתי נסבל, כן גם הקול של הילדים שלך, הבעל / האישה, הקול של המשפחה, שכל מטלה הופכת למטלה נוראית, למטלה שמאיימת עלי, המחשבה שצריך לקום ולעשות משהו שחייבים כי חייבים ואין לך יכולת להזיז את הגוף לעשות את זה, זה נורא.

הרצון לשכב כל היום ולבהות בנקודה בקיר, השלב הזה שאת מוצאת את עצמך מתווכחת עם עצמך ואומרת "עמית קומי כבר מהמיטה" אבל הגוף לא מוכן לקום.

הורד

כמעט שנה הילדה שלי איחרה לכיתה א' כמעט כל יום.  כי אני לא ראיתי סיבה מספיק טובה לקום מהמיטה. כי היום שלי לא היה מתחיל עם חברים,הפסקות,ריקודים, או לקום לעבוד, להתיפייף לפגוש אנשים "לנשום אוויר". אני הייתי קמה למעגל הבלתי פוסק הזה… כלים,כביסה,ריצפה,א.צהריים לילדים,לאסוף את זו לקחת את ההוא לשכנע את שניהם שיבוא איתי לקחת את האחרון, לקחת לפה להחזיר לשם, לקלח להאכיל להשכיב לישון. והופ! הלופ חוזר על עצמו שוב, ושוב,ושוב, כמו מעין גיהינום שכל יום בו הוא אותו דבר. הגיהינום של עמית קראתי לזה. בתוספת החום בחוץ נוראי.

מה אני הייתי עושה שהייתי לבד כל היום בבית אתם שואלים? הרי לא באמת עשיתי את הכביסות וגם לא את הכלים…. הם יחכו למחר, או למחרתיים…. הרי אין לי דד ליין איתם…. (חוץ מהריח, או מהבאסה להכין קפה עם כף…) הייתי או רואה המון תוכניות שמוציאות אותי מהמציאות של חיי, או בוהה בקיר שעות תוך כדי שאני מעשנת בשרשרת, או ישנה. לפעמים כל הארבע יחד היו נדחסים ביום אחד.

הפתרונות היצירתיים מצד הסביבה:

תבקשי מבעלך עזרה בענייני הבית – בעלי חוזר כל יום בין אחת עשרה בלילה לאחת (הוא יוצא בעשר בבוקר) אני בטוחה שלא אבקש ממנו להתחיל לכבס או לרחוץ כלים. הוא רוחץ את הכוס שלו וכפית בבוקר להכין קפה… זה מספיק משפיל.

תבקשי עזרה מההורים – הם באים פעם בשבוע ועוזרים, לוקחים את הילדים לגן שעשועים מה שנותן לי זמן שוב להימרח,לעשן או לבהות בקיר.

צאי לבלות קצת עם חברות – שוב הבעל חוזר מאוחר. חוץ מזה אני איבדתי את הדלת יציאה מהבית מזמן. זה לא כיף לי, לא מעוניינת לדבר עם אף אחד, זה לא מסב לי אושר. כלום בעצם לא מסב לי אושר.

לכי לפסיכולוג / פסיכיאטר לקחת כדורים – בזמנו לפני שלושה חודשים המילים שאמרתי היו "יופי, חושבים שאני דפוקה,סתומה,קוקו,חולת נפש,שמשהו לא בסדר אצלי בראש" ועל זה התאבלתי. בכיתי מלא. איך "משפילים" אותי ככה ומכניסים אותי למשבצת של "הפסיכיים" אבל, לא ידעתי שזה הצעד הראשון בדרך להשלמה שלי עם מה שיש לי.

 

הקש ששבר את ה"אני בסדר גמור" והטיס אותי לרופא משפחה

היה לי אחר הצהריים קשה במיוחד.
כולם היו קשים אבל היו את הימים האלו שהידיעה שהילדים חוזרים הביתה עוד מעט הייתה מכניסה אותי למוד עצבני אבל הפעם זה היה מוד עצבני + קרבי + מלחמתי ביותר. היה לי איזה ויכוח עם הבן האמצעי שלי, הוא יכול להיות מאוד קשה עקב הבעיות שיש לו (זה כבר לפוסט אחר), ועליו אפשר "להתפוצץ" בקלות, הוא טריגר לקריזה, חס וחלילה לא מדובר פה במכות, או קללות. אבל,באמצע ויכוח אמרתי ביני לבין עצמי משו שלא חלמתי שאגיד. זה היה משו בסגנון "אם אלוהים לא לוקח אותך או אותי אז מוסד ייקח את אחד מאיתנו אני לא רוצה לגור עם ילד כמוך לעולם!" הוא לא שמע אותי אומרת את זה כמובן.

קבעתי כבר באותו יום תור למחרת בבוקר בעשר ועשרים כדי לקחת כדורים נגד דיכאון וחרדה. נכנסתי לרופאה ופשוט אמרתי לה "שלום, אני רוצה וצריכה כדורים נגד דיכאון וחרדה, יש לי בעיה שאני מתמכרת לדברים אז עדיף להתחיל עם משו קל ומקסימום אם לא יהיו תוצאות נתקדם הלאה".

שתבינו, להודות בזה, בשלב הזה, זה כבר לא היה קשה. לפני חצי שנה,שנה ואפילו לפני שבע שנים שהיה לי דיכאון אחרי לידה חריף מאוד אז זה היה קשה. אבל הפעם, אחרי מה שקרה ביום האתמול, ידעתי בדיוק מה אני צריכה. לטפל בעצמי.

זה לא העזרה מהבעל שהייתה עוזרת,זה לא ההורים שיקלו אחר הצהריים, זה לא בלצאת לבלות עם חברות, יודעים מה? זה גם לא הלכי לפסיכולוג. זו רק אני. אני שיכולה לעזור לעצמי, אני היחידה שיכולה להבין באיזה מצב אני נמצאת ואיפה אני עומדת, אל מול המפלצת הזו. זה הקרב האמיתי. זה השלב בו היא כבר לא עושה עלי צל אלא היא כבר מאיימת עלי פיזית ונפשית.

יש משפט שפעם שמעתי " מי שמפחד מהמפלצת היא תבוא לאכול אותו" זו מפלצת ופחדתי להודות בה, זו מפלצת שאוכלת ממך,ניזונה ממך,גדלה בתוכך. היא רוצה להכיל את כולך, היא רוצה לשלוט בך, להראות לך מי בעל הבית אבל, ברגע שתסתכלו עליה בעיניים, תראו לה מי הבוס, תבינו איך קוראים לה ותילחמו על חייכם מולה, היא תהפוך לקטנה וקטנה עם הזמן, היא כבר לא תהיה מפלצת. היא כבר תהיה תזכורת לאיך פעם היינו בנקודה בחיים שבה הבנו כמה אנחנו חזקים, כמה אנחנו שולטים בחיינו וכמה אנחנו היחידים שיכולים לעזור לעצמינו ולהודות שלפעמים עזרה מבחוץ היא לא נוראית,היא עזרה.

אני לוקחת כדורים כבר מזה כחודש. יש שינוי בשלושים וחמישה אחוז , אני רגועה יותר, הקול של הילדים שלי לא מעצבן. אני רוחצת כלים בשמחה, ונהנת לקפל את הכביסה הריחנית. אני אפילו מוצאת את עצמי משכנעת את הילדים שלי ללכת איתי לגן השעשועים (דבר שמעולם לא היה לפני). א.הצהריים שלהם מוכנה בזמן, הילדים כבר בשבע וחצי במסגרות אחרי ארוחת בוקר. הבית חזר להיות בית, אני חזרתי להיות אני.

יש לי עוד דרך מאוד ארוכה, הרכבת אומנם עוד דוהרת, אבל אני כבר לא נוסעת, אני מנווטת. יש לי שאיפות חדשות בחיים,תקווה, יש ימים שמחים מלאי השראה ויש שקצת פחות. אבל עכשיו אני מבינה שזה לא נורא.

אם גם אתם חווים את אחד מהתסמינים של הדיכאון, אל תתביישו כמוני, שבע שנים, הדיכאון הזה זה דבר שאין לו תחתית. יש לו, אבל חס וחלילה לא מאחלת לאף אחד מאיתנו להגיע לשם… ולא תמיד אפשר לבד, ולא אנחנו לא פסיכים, פשוט יש לנו עצבות, פשוט העולם לא ניראה שמח כמו שהוא אמור, אבל כל זה בר שינוי. כל זה אפשר לפתור לתקופה. הכדורים הם לא לכל החיים, הם רק באים לעזור לראות את העולם בזווית קצת אחרת, קלה יותר, נעימה יותר, מכילה יותר ומעוררת השראה. ומשם אנחנו כבר בדרך למעלה.

bp7yr4ea

אני מקווה שהפוסט שינה קצת דברים עבורכם. גרם לכם להסתכל פנימה ולא להתבייש. אלא לרצות לחזור לאותו אני שהיה שם לפני שהמילה דיכאון ניכנסה לה פנימה כמו גנב. טפלו בעצמכם, עבור המשפחה,עבור הילדים, ועבור עצמכם. הילדים שלי עכשיו כל פעם שרואים אותי רצים לחבק אותי לפני כן לא עשו את זה הרבה, וזה, זה שווה הכל זו המראה שלי לחיי… הילדים

 

אודות דנה אדוט